הצפורים אינן יודעות

לאחרונה התוודעתי מחדש לשירתה של המשוררת אסתר ראב (1981-1899). בין שיריה משך את תשומת לבי השיר “הצפורים אינן יודעות”.[1]

הַצִפֳּרִים הֵן אֵינָן יוֹדְעוֹת
הֵן אֵינָן רוֹאוֹת –
אֶת פִּשְׁעֵי הַלַּיְלָה:
נוֹתְנוֹת רֹאשָׁן –
תַּחַת כַּנְפֵיהֶן,
וּשְׁתַּיִם, שְׁתַּיִם,
עַל עָנָף – וְחֹם גּוּפָן –
מְשֻׁתָּף –
תַּחַת מַחֲסֶה עָלֶה גָּדוֹל
וְרַךְ –
לֹא טַל, לֹא קֹר
שְׁתַּיִם, שְׁתַּיִם –
זוֹ בְּצַד זוֹ,
בְּצֵל עָלֶה רַךְ;
וּבִסְבַךְ-הָעֵץ
אָדָם בָּאֲפֵלָה –
שׁוֹלֵחַ יָד;
לְנֶפֶשׁ רֵעוֹ, וְלִבּוֹ,
לְבֵיתוֹ –
הַצִּפֳּרִים הֵן אֵינָן יוֹדְעוֹת,
עִם בֹּקֶר מִתְעוֹרְרוֹת,
מְכַסּוֹת בִּצְלִילֵי-שִׁירָה;
אֶת הַדָּם,
הַגּוּף הַמְרֻסָּק,
הַבַּיִת הֶהָרוּס.

השיר שונה, להרגשתי, מרבים משיריה של המשוררת, הראשונים והמאוחרים כאחד, בעיקר בשל אופיו האידיאולוגי. בעוד אשר ברבים משיריה על הטבע, על שפע בריותיו, צמחים, בעלי-חיים, נופים מגוונים וכן על הנפש הכותבת עצמה – מתעצמים לכלל ישות בוראת ומכַלה, לעיתים אף בו בזמן, הרי שבשיר זה מנעה עצמה ראב מלהשתתף בהוויה המתרחשת כ”אני דוברת”. במקום זאת היא בוראת תמונה ציורית-סימבולית, שפרטיה המצטברים אינם מניחים לנו אלא לחשוב שלפנינו אמירה מובהקת על יאוש קיומי הטבוע במצב האנושי.

לכאורה, השיר מאפשר שתי קריאות. הקריאה הראשונה, ה”תמימה”, מאפשרת שלא לחבור לנבכי אי-הידיעה של הציפורים ולהאמין שבתמימותן כחלק מתמימותו של עולם בעלי-החיים, הן אינן יכולות לראות את העוול שמחולל האדם בעולם; בלילה, המשמש רקע לפעילות הזדון של בני האדם, הציפורים נמוֹת “תחת מחסה עלה גדול ורך” (ראב מצירת אותן בתמונה זו כתינוקות בעריסה רכה). השיר, לפי קריאה זו, מצביע על הפער הקיים בין שתי דרגות הקיום – מחד-גיסא עולם בעלי החיים המיוצג על-ידי הציפורים שבו נשמרת מחזוריות הטבע: לילה ויום, הפריה ורבייה (הציפורים ישנות שתיים-שתיים); מאידך-גיסא עולם החברה האנושית, שבו החליפו את החיים המחזוריים איבה לשמה, אכזריות ומוות.

הקריאה השנייה, המכוונת על-ידי הפן הלשוני-תחבירי של השיר, מערערת על אפשרות קיומו של יסוד תמים בעולם כציפור לפיה, הציפורים אינן תמימות אלא מיתממות. הן מעמידות פנים שאינן רואות את הרוע האנושי, ולרשותן עומדת העילה המצדיקה אותן, לכאורה: הן ישֵנות את שנת הלילה שלהן. אך הביטוי “הן… מכסות בצלילי-שירה: את הדם, הגוף המרֻסק, הבית ההרוס”, רומז על פעולה של הסתרה מכוונת (הביטוי המקראי “לכסות על הדם”[2] מצוי בנבכי תודעת הקורא). מכאן אין לנו אלא לקרוא את השיר מראשיתו ולהבחין באירוניה החבויה בביטוי “שתים, שתים” (החוזר פעמיים), המבליט את היעדר הבחירה וההסתתרות תחת הזוגיות (יתכן וזו זוגיות בורגנית) שבוחרת לא לראות את המראות, שמא תֵעוֹר באדם אשמה ללא מוצא. אף החזרה על הביטוי “הציפורים הן אינן יודעות” אומרת דרשני. (תוך הכנסת שם הגוף “הן” המעורר ספק בדבר אפשרות אי הידיעה, כאילו כתוב: מי אם לא הן צריך היה לדעת?) יש רמזים נוספים לעיוורון-מדעת בו נוקטות הציפורים נוכח החורבן המתרחש במחיצתן, אך אסתפק באלו.

מי הן אפוא הציפורים הללו, שעל-פי הקריאה השנייה, המתקבלת יותר על הדעת, נותנות יד לרוע האנושי על-ידי הסכמה שבשתיקה? יתכן, שכמו בשיר “פיוט על ההבל”[3] של ברטולט ברכט, שבו הציפורים שותקות עד ליום שבו יצא דוב מן היער והתנפל עליהן, גם פה הן מגלמות בשנתן ובצלילי שירתן את כל מי שנחבא תחת כנפי האסתטיקה. לפי הסבר זה, האמנים (אף אנשי רוח אחרים), יכולים היו לראות את החשכה המוסרית (הנרמזת כאן בתיאור הלילי של ההתרחשות). יתר-על-כן: מחובתם לראותו, אך הם מבכרים להסתגר בעולמם ולהכחיש את מציאות המלחמה והמוות המתרחשים בסמיכות להם. קריאה זו הופכת את השיר לנושא מסר אידיאולוגי: גינוי האסתטיקנים והעמדה באור אירוני את ניסיונותיהם לחיות בתום, ברכּות ובזוגיות מושלמת בעוד העולם שבו הם חיים הולך וחרב.

שיר זה שייך לקבוצת שיריה המאוחרים של אסתר ראב. הוא נכתב בשנת 1970 ונכלל בקבוצת השירים: “האשה הבוכה”.[4] הקובץ הקודם לו מבחינה כרונולוגית קרוי: “מילים כצפורים”,[5] ואחד משיריו, נטול שם, מדמה את תנועת כתיבת השיר ואת מהותו לתעופת הציפורים: “יֵשׁ מִלִּים כְּצִפֳּרִים נְדִירוֹת / עָפוֹת אֵלַי: / בָּאוֹת מֵאֵי-שָׁם / מֵעֵבֶר לַהַכָּרָה – שֹׁבֶל אוֹר בּעִקְבוֹתָן”.[6] לצד מילים הנובעות מהצד החשוך של הנפש (“שְׁחוֹרוֹת וַעֲמֻקּוֹת כְּקֶבֶר”), מזהה אפוא אסתר ראב את המקור המטאפיזי של שיריה, שהציפורים העפות מעלינו והשרות את שירתן, מסמלות אותו. בשיר “הצפורים אינן יודעות” הציפור הרומנטית מחליפה את פניה וקולה, ונוכח הסבל הנגרם לאנשים על-ידי אנשים נראה שהוא גורס, שאין עוד מקום לשירה בעלת גוון אסתטי שאינה מחויבת לאתיקה.

אציין שבמחזהו של אריסטופנס “צפורים”, אריסטופנס כותב הקומדיות היווני הגדול (385-450 לפנה”ס בערך), רואה בציפורים יצורים מלכותיים, שהופעתם ביקום קדמה להופעת הטיטנים וכמובן גם להופעת זאוס, אבי האלים האולימפיים, ואפילו להיווצרות האדמה.[7] כשמנהיג ממלכת הציפורים החדשה פיסתיטירוס, מעניק כנפיים לאנשים הרוצים להצטרף אליה (והמחריבים את קיומה המוסרי), הוא מבדיל בין “כנפי שיר לכנפי נבואה ולכנפי ים” (ציפורים כסמל השירה, החכמה האלוהית והמסעות).[8] הציפורים (שמשמעותן ביוונית אות, קֶסם) מופרעות במחזה על ידי בני-האדם המתחזים להן. בני-האדם אינם יכולים לכבוש את יצריהם האפלים. הן עצמן מצטיירות אצל אריסטופנס כיצורים תמימים. נראה שבשיר “הצפורים אינן יודעות” אסתר ראב אינה מאמינה כלל באפשרות קיומו של התום כשהארץ מְלאה חמס. על התום להיתרגם לתודעה מתבוננת, שאם לא כן, אין הוא אלא טיפשות הנוטלת בבלי דעת חלק באחריות לרוע.

[1] א. ראב, כל השירים, זמורה ביתן, עמ’ 220, 1994
[2]איוב ט”ז, 16.
[3]ב. ברכט, גלות המשוררים, הקיבוץ המאוחד, עמ’ 33, 1964. תרגום: ה. בנימין.
[4] א. ראב, כל השירים, זמורה-ביתן, עמ’ 243-209, 1994.
[5] שם, עמ’ 154-133, 1994.
[6] שם, עמ’ 135, 1994.
[7] אריסטופנס, ציפורים, בתוך: 11 קומדיות, תרגום י. זילברשלג, מסדה, 1967.
[8] ציפורים, עמ’ 84.